חכתייה בספרו החדש של אלי בנשטרית, שפה בסכנה או שפה בהסכמה

El mazal de los pobres (אפשר לתרגם כ-מזל האומללים או מזל העניים), הוא ספרו החדש של אלי בנשטרית (עריכה על ידי ג'קובו ישראל ופרולוג של שלמה בן עמי, לשעבר שגריר ישראל בספרד ושר לענייני חוץ). הספר נכתב בחכתייה כפי שאלי יודע כשפת אמו. זהו ספר אשר מחזיר את דוברי החכתייה לזמנים מוכרים בסביבה מוכרת וכה מוערכת, מעין נוסטלגיה דיוקנית נאמנה לשפה זו. מקום העלילה בספר הוא עיר הולדתו של אלי בנשטרית, טנג'יר. התקופה היא שנות ה-50 ותחילת שנות השישים. בזמן ההוא חיו בטנג'יר כ-18.000 יהודים (1955). לא עברו 15 שנה ומספר היהודים פחת ל-250.

כאמור, הספר מהווה כשלעצמו פרק בהיסטוריה עכשווית – פירוק העיר הבינלאומית העתיקה והפזורה היהודית במרוקו של המאה ה-20. כל זאת בעזרת ניתוח נאה של השפה בה נהגו יהודי טנג'יר בשלושת המעמדות החברתיים העיקריים: המעמד הנמוך של פואנטה נואבה, המעמד הבינוני של רחוב טטואן והמעמד האמיד יותר של שדרות פסטר ומרשאן.

עוד מתחילה המאה העשרים שפת החכתייה הפכה בין יום למאוימת יותר משפות אחרות מכיוון שליד הספרדית והצרפתית שנחשבו כשפות אירופאיות, דוברי החכתייה היו נחשבים כברברים, חסרי תרבות. בייחוד עם הגעת כל ישראל חברים (Alliance Israélite Universelle  או בראשי התיבות AIU נוסדה בשנת 1860, כ-23 שנים לפני האליאנס פרנסס).

ובכל זאת, בתקופה המתוארת בספר, ממשלת מרוקו עשתה מאמץ להשתלבות הקהילה היהודית בחיים הפוליטיים והמינהליים. לגבי לימודים, בשנת 1958, 95% מהילדים היהודים למדו בבית הספר, לעומת 10% מהמוסלמים. האליאנס היה המוסד החינוכי היהודי בו למד בנשטרית, הם הכילו כ-15,000 תלמידים בשנת 1943 ו- 32,000 בשנת 1955 ומספרם של בתי הספר עלה מ- 27 בשנת 1943 ל- 85 בשנת 1955. אך מצב זה הגיע לידי סיום כאשר ממשלת מרוקו אסרה על יהודים להשיג דרכון, והמוסד הכניס ישראלים למדינה כדי לקדם "הגירה חשאית".

עם הזמן גברה הקריאה להלאמת בתי הספר של אליאנס והם נאלצו לוותר על חלק מהם. לאחר מותו של מוחמד החמישי בשנת 1961, ניהל חסן השני משא ומתן עם ישראל על מנת להכשיר את ההגירה היהודית לישראל. כך היה שמתוך 80,000 יהודים שנשארו במרוקו, מחציתם עזבו בין 1961 ל -1964. בהמשך, כתוצאה ממלחמת ששת הימים ב -1967, לאחר המחאה האנטי-יהודית הגרו רבים לא רק לישראל אלא גם לצרפת וקנדה. בשנת 1972 נותרו במרוקו רק 32,000 יהודים ובתחילת המאה ה -21 כ -6,000.

 

נוכחות ארגון ה- AIU בטנג'יר היא משנת 1865. יהודי טנגרין שהשתתפו בו היו ברובם דוברי ספרדית וחכתייה והם, בעקבות התוכניות הרשמיות של צרפת, ושמרו עברית לחקר הדת היהודית. בנוגע לעצמאות, שהתרחשה בשנת 1956, יש התייחסויות לתקופה שלפניה ואחריה: "בעוד כמה חודשים, צרפת תיסוג בהדרגה ממרוקו, הדבר יקרה באזור ספרד, ומטבע הדברים, טנג'יר תאבד את חוק בינלאומי "( בנשטרית 91). יש גם דיבורים על חזרתו של הסולטאן מוחמד החמישי, שהוגלה במדגסקר, זמן קצר לפני העצמאות, והעריך את ההגנה עליו הצליח ליהודים מרוקו במהלך המשטר של וישי." (בנשטרית 108). בשנת 1952 ביקש מוחמד החמישי בנאום על עצמאות מרוקו ובשנה שלאחר מכן נשלח לגלות לשנתיים, תחילה לקורסיקה ואחר כך למדגסקר. ולגבי ההגנה על נתיניו היהודים במלחמת העולם השנייה, מוחמד החמישי נותר נאמן לממשלתה החוקית של צרפת, ולא רצה לקיים יחסים עם גרמנים או איטלקים.

החכיתיה גוועה בשנות השבעים של המאה הקודמת. הרבה מדובריה נטמעו חזרה לתוך הספרדית המודרנית, דבר שהפך את עבודתו של בנשטרית להכרחית. בספר הדמות מצאה עצמה בחיפוש ומציאת החכיתייה בחזרה, זאת שדוברה בקרב הטנגרינים.

ובקשר לאטימולוגיה של השם "חכיתייה" (או חקיטייה). יש הטוענים שמדובר בפנייה מודרנית שנולדה במרוקו לאחר המלחמה של 1860, אולי בסוף המאה ה- 19, מהמילה ḥakito (<ish-ḥakito) כלומר, "יצחק הקטן" ואשר אליו נוספה הסיומת -ía. ההוספה הזאת הייתה שכיחה עם מילים שהסתיימו ב- – -a. יכול להיות שמדובר בהומור עצמי אשר התחיל כתוצאה מזה שהם ידעו שהם לא מדברים טוב ספרדית ולכן דרך סאטירה עצמית. הספר אמנם כתוב בחכתייה אך הוא מאפשר לקורא הספרדי להנות ללא כל קושי מהשפה, התרבות בקריאה מהנה עם דמויות העיר הרבגוניות.

האזינו לדיווח ברדיו ספרד "מזל העניים", עם אלי בנצ'טריט וג'ייקובו ישראל:

«El Mazal de los pobres», con Elie Benchetrit y Jacobo Israel