אמת, מאז ועד היום

ספטמבר 26, 2013

באחת משיחותיי האחרונות עם ידידה יקרה עלה נושא האדם וחיפוש משמעותו בהווה לעומת ההיסטוריה. שיחה זו החזירה אותי לאולמות ההרצאות בארצות שונות שבהם מרצים ידועים וחכמים חזרו והשוו את האדם היום לעומת העבר הרחוק וכמה שאנו שונים במהותנו. התבטאות זו צרמה לי אך ללא ביסוס מחקרי כמובן שלא היה בידי להוכיח אחרת. היום, לאחר שנים של מחקר לראשית ההיסטוריה המודרנית והרחבת הידע הכללי בהיסטוריה בכללו, אני יכול לומר בודאות ש… איך לומר זאת בצורה יפה…  דברי הבל הבלים. לצערי אני ממשיך לשמוע בהרצאות שונות ובכללן מחקרים חברתיים על שוני מהותי כזה או אחר, על כיצד פעם הם פשוט חיו בשביל לחיות (פעם היותו לפני 500 שנה או יותר) והיום אנו, הומו ספיאנס ספיאנס ספיאנס…, בעלי חיים מורכבים, חושבים, מרגישים, מדברים על מהות, על מדע ועל אמונה (או חוסר אמונה).

ובכן, הפעם, אני יכול להרשות לעצמי לנסות ולבקש מאותם מרצים חביבים שיחזרו לספרי ההיסטוריה ויקראו בין השורות המתודיות, שיקראו את מהפוכות ליבם של כל אותם יצורים בני אנוש, זומבים מהלכים לטענתם. שיקראו על אותה חברה ארכאית, אשר דיי דומה להיום רבים היו העובדים בשביל לחמם, היכן שמדע היה מדע מדויק ונכון עד אשר הוכיחו אותו בטעותו או בדיוקו, היכן שגיל הנעורים היה מרדני והזקנה הייתה בחולי. נכון שלא חיו את מספר השנים של היום, ונכון שלא היו להם מכוניות מעופפות, אך הם, בשבילם, היו המודרניות לשמה, בדיוק כפי שאנו היום בשבילנו.

  ars gubernandi

כך יצא שהדמות הראשית בספר, דנאל, היא דמות מורכבת המחפשת אחר זהותה בין עולמות שונים של אמונות ותרבויות. כך היה ואותו דנאל הוא לא שונה ממה שעובר בתוכנו ברגעים שונים בחיינו. הרי גם בתוכו, כמו באלו שלפניו ועד באותם אנשי אקדמיה (יהירים? אולי, לא כולם) טבוע אותו חיפוש מתמיד אחר הדבר הנעלם והאילם אשר לעתים קוראים לו אמת.

ומהי האמת? אותה אמת חמקמקה אשר עם דעתנו בראשנו וידע כללי לגבי העולם מסביבנו צריכה להראות כשנות אור מאיתנו. האמת שלי, שלך, שלה, של ההם ושל כולם. חלקנו אומרים שיש אמת אחת, אחרים גם כן אומרים שיש אמת אחת, שונה מהראשונה. אנשים שונים עם אמת שונה, או לכולם יש בעצם אותה אמת רק מנקודת מבט שונה?

nietzscheניטשה אומר שאין אמת, שהכל תלוי בפרספקטיבה של כל אדם ואדם. אז בין שלו לשלה, מהי האמת שלי? אני לא מאמין נורדי ויקינגי ולכן אמת תור אינה קיימת, אני לא שינטואיסטי, ולכן אמת האלילות של כל דבר מסביבי גם כן אינה קיימת, אני לא מאמין יהודי, נוצרי ומוסלמי ולכן אמונת האל אחד גם כן שונה מחשיבתי. כל מה שרציתי זה רק שקט נפשי שירגיע וישחרר אותי מכל בעיות הקיום הלא נפסקות.

אך גם מזה אני חושב שאחווה התפכחות, גם הפעם אכאב בשקט (או לא) על חוסר האונים בתור בן אנוש בנאלי וטיפש. איך אני כבר יכול לפרוץ דרך, איך אני יכול לחדש? לפני מספר שנים חשבתי על פילוסופיה חדשה, רק שלי, שאף אחד לא חשב עליה, ' פרספקטיביזם'!! רק אני חשבתי עליה ורק אני אכתוב עליה. כך חשבתי עד שגוגל נתן לי 72.400 תוצאות על המילה הזאת באנגלית (וזה רק בשפה אחת). שוב כישלון, שוב אין חידושים והמצאות. מהי האמת שלי? את מי היא תעניין אם אעלה אותה על הכתב?

בור ללא תחתית, לא נותר לי אלא ללכת אחרי רבים להטות, ללכת עם הזרם. אותו הזרם שאומר לכולנו, תהיה טיפש, תעקוב ותשתוק, הרי יש לך פה תפקיד אחד, והוא להמשיך את הטבע שלך. אך גם בזה כשלתי! מה יהיה אם לא אממש את עצמי? אם אחיה עד יומי האחרון ללא כל חשיבות וידע, כאשר רק דבר אחד יחזיק אותי, התקווה. אותו הדבר שמחזיק את כולנו, שנותן לנו אומץ ורצון להמשיך ולקוות ליום טוב יותר.

איך אעביר את הידע הנרכש, המבצבץ, ולמה בכלל לחלוק אותו, הרי אם זה לא היה בשביל אותו גן אבולוציוני בכלל לא היה את הרצון לחלוק אותו. אם בשביל לעשות טוב אני צריך לחשוב ולהתרכז אז מה זה אומר, שלמעשה התחלתי מרע? שכולנו בעצם רשעים אנוכיים ואנו עושים טוב לאחרים כדי שבסופו של דבר יאהבו אותנו, יכבדו אותנו בתוך המערכת החברתית?

איי, איי, זה מעייף כל העסק הזה, הרי שום דבר גם כך לא יצא מזה. עוד מילה, שתיים, שלוש, מצוין, הרכבנו משפט. לפחות זהו דבר שלי, אמיתי, מחשבה, רגש, משפט. אף שלמעשה הרי גם זה לא, הרי אנו משתמשים ברצף של חוקי לשון קיימים וברגשות רבות שכבר מאות ספרים ואלפי מאמרים נכתבו עליהם, האם יש בנו חידוש? בייחוד כאשר, למעשה, הפסיכואנאליסט הלאקאניאני כבר יודע טוב ממני מה אני חושב ולמה. או אולי נשאל את ה'אחר' ההגליאני או 'הידע' הקנטיאני או נכתוב שיר אריסטוטלי וכך אדע איה אני והאמת שלי.

לא, זו לא רק הבעיה שלנו, זו הייתה גם בעיתם של אבות אבותינו. משנה לשנה אנו מוצאים יותר מילים מכובדות, יותר אישים עם שמות מעניינים אך אותה המחשבה הייתה גם לאומן הרנסנס וגם לאיש ימי הביניים הלוחמני ואף לאיש אשר הלך על המים או חצה אותם לשניים.

וכך אולי, רק אולי… אולי! ואולי, אולי האמת שלי היא שהזמן, למעשה, כן הזמן, הוא כולו שלך ושלי.


בין עבר להווה במחשבה על עתיד

ינואר 27, 2013

אנו נוהגים לחשוב שאנו טובים יותר היום מאיך שחיו פעם. אני לא מדבר על אנשי המערות כמובן, בפוסט זה אתרכז במאה ה-17, היסטוריה יחסית מודרנית. ובכל זאת, מודרנית או לא, בשיחה על השינויים, ההישגים, החוקים וכמובן על מדע ומחשבה, נראה שהאדם של המאה ה-21 הוא מחושב יותר, נכון יותר וכמובן, עם יותר ידע לפתור בעיות וסכסוכים. אחרי הכול, למה כל כך הרבה נערים ונערות מתבגרים גודשים את אולמות ההרצאות האוניברסיטאיים במגוון רב של תחומי לימוד וחשיבה. בין לימודי פוליטיקה, סוציולוגיה, פסיכולוגיה חברתית, אנו מרבים בתזות, עבודות, מבחנים וסיכומים.

ובכל זאת, בין כל המדע והקדמה ישנם כמה דברים אשר לעולם לא ישתנו, ביניהם הצדקותיו של האדם.

“Si se tuviera la seguridad de que con la guerra se acabaría con los rebeldes, yo sería el primero en aconsejarla; pero tengo el convencimiento de que con ella sólo se conseguirá aumentar su poderío y disminuir las posibilidades españolas de reducirlos un día a la obediencia, sobre todo en las actuales circunstancias en que pueden contar con la ayuda de los ingleses a causa del asunto del palatinado y la tendrán seguramente de los franceses por el pleito de la Valtelina. Así que la prórroga de la tregua permitirá al menos que las cosas continúen como hasta ahora y que Vuestra Majestad pueda servir de cualesquiera coyunturas surgidas más adelante.” (Siri, El Conde Duque de Olivares, p.200)

לאלו אשר מתקשים עם הספרדית, הפוליטיקאי/סופר המצוטט לעיל כותב לגבי חוסר התועלת שבמלחמה. כיצד לחימה במורדים בשטח אשר אנשיו המקומיים הם לא חלק מעמך רק יגרום לעוד מלחמה ולחימה בלתי פוסקת. הוא כותב שאילו והמלחמה הייתה יכולה לפתור את הבעיה בשליטה על שטח בעל זהות שונה משלך, הוא היה הראשון להמליץ עליה, אך כל הכסף, האנשים והמאמצים המבוזבזים הופכים אותה ללא כדאית.

הציטוט הוא חלק מספר שכתב ויטוריו סירי על הפוליטיקה של הספרדים במחצית הראשונה של המאה ה-17. זו כמובן לא הפעם הראשונה שדבר זה נאמר אך בתקופה זו, שבה המלחמות הרבות ומוטטו, יותר מפעם אחת, כלכלית ומדינית את ספרד, כל קול כזה היה צריך להישמע ביותר תרועה.

טיציאנו, אלגוריה של הזמן

טיציאנו, אלגוריה של הזמן

לא אכנס להסבר אלמים של ההשוואה, היא נראת לי דיי ברורה אך בהחלט אשתמש בה כדי לנסות להעלות איזה סימן שאלה. מזה מספר שנים שאני חוקר תופעות פוליטיות, כלכליות וגזעניות בהיסטוריה האירופאית של תקופת הרנסנס ואני עדיין מתרשם מהדמיון הרב בתופעות החברתיות, מדיניות ואנושיות. אז אמנם, פעם הם לא נסעו במרצדס או לא טסו לופטאנזה ואפילו לא היה להם סמרטפון (כן, הם הצליחו לחיות בלעדי זה) ובכל זאת העשייה, המצוקה, המחשבה והרצון (או דחף) לטיפול ב"בעיות" כאילו ולא השתנה. שוב ושוב, אני מנסה למצוא את הנקודה שבה אנו שונים, אז אני מביט על חוקים שוויוניים ועל דמוקרטיה ושחרור העבדים, על העובדה שהמאה ה-20 היא המאה עם אחוז הרוגי המלחמות הקטן ביותר מאז שהחלה הספירה, וחושב אולי כן השתנו הדברים. אך אז שוב מכתיר את עצמו עוד דיקטטור ושוב העם זועק בחוסר הסכמה ונראה שהכול פשוט קיים במעגליות מסוימת. הרי גם לפני אלפיים שנה הייתה סוג של דמוקרטיה (יוון העתיקה) וגם לפני 1400 שנה היו חוקים אשר גוננו על המיעוטים (תחת השלטון המורי בפנינסולה האיברית).

בספרי החדש באנגלית אשר בו אני מרחיב על הפרספקטיבות שונות תחתן אנו חיים, בין הכללית שהיא הבסיס לקיומנו לבין הפרטית שהיא השינוי הפרטני, אנו פשוט נעים מאחת לשנייה במחשבה שאנו בקדמה, בין טכנולוגיה לפסיכולוגיה, אנו טובים וחכמים יותר. אני קורא לסוג זה של התקדמות בציר אבולוציוני הספירגל, הרי היא ספירלה אשר כל הזמן מתרחבת אך באותו הזמן היא מורכבת במעגלים החוזרים על עצמם. כך, בזמן שאנו חוזרים על עצמנו שוב ושוב ישנה התקדמות מסוימת אשר משאירה אותנו בתנועה מתמדת. הרי כל תלמיד ביולוגיה יודע שגוף עצל אשר חדל לנוע עלול לגרום לרקבון ומוות.

ובכן, גם אותו רוזן דוכס ידוע אשר היה כראש ממשלה לאימפריה הספרדית החזקה (כן, בעבר היא הייתה מהאימפריות החזקות בעולם), גם הוא חשב שרק אם יצליח לגרום להם להבין שתחת שליטתו יהיה להם טוב יותר, שהקתוליות טובה יותר מהאמונה הפרוטסטנטית שלהם, אז הם יפסיקו להתנגד ויכנסו תחת כנפי האימפריה. אך לצערו הוא רוקן את תיבות אוצר המדינה לשווא, עשרות אלפים מעמו נהרגו ואותה אימפריה איבדה לעד את תהילתה, כל זאת תחת הרבה סיסמאות מרהיבות אך התעלמות מוחלטת מאותו הנשק החזק ביקום, הזהות.


הולדת הרומן ההיסטורי

אוקטובר 25, 2012

לפי גיאורג' לוקאץ הרומן ההיסטורי נולד בשלהי תחילת המאה ה-19, יחד עם הילולי נפוליאון ברחבי אירופה ובעידן התנועה הרומנטית. חוקר הספרות המרקסיסטי טוען שעיקרון ייחוד סוג הרומן הזה היה קיים גם בעבר, עיקרון שהוא ניצוח אירועים היסטוריים למטרת האדרתם או ייצוב ההיסטוריה לפי תפיסות על תנועות שונות. אך יחד עם זאת, הייתה זו עיצובה של התנועה הרומנטית אשר אפשרה להפוך את אותה כתיבה לזרם אשר ירתק אותנו באותה הצורה כמאתיים שנים אחר-כך.

מהו רומן היסטורי?

כמו בכל ספר או תנועה, ישנן כמה נקודות מבט לשאלה: של הסופר, של קהל הקוראים ושל האפקט שנגרם (או אמור להיגרם) כתוצאה.

ומנקודת מבטו של הסופר, הרומן ההיסטורי כפי שאנו מכירים אותו היום התעורר לחיים ע"י הרצון לכיבוש ועיצוב הלאומיות והרגשת השייכות של האדם. מאז תחילת ההיסטוריה השבטית תרבותית, אדם מספר את סיפורי גבורתם או מעשיהם של אנשי העבר ויוצר הערצה מסוימת, קוד של הזדהות בין הדור החדש לאותם גיבורים רחוקים. ההזדהות הזו היא אשר גורמת, לפי ראשית עקרונות התנועה הרומנטית, לזהות לאומית. מנקודת מבטו של הקורא, בשונה מספר הרפתקאות אבירים אשר בו הוא מזדהה עם הגיבור ובכך מרגיש את האינדיבידואל שבו, את הרצון לחקות אותו ולייחד את עצמו מהכלל על ידי תכונות נאצלות, ברומן היסטורי ישנו מימד שונה אשר מאחד שבט, לאום תחת סיפור העבר. האדם מרגיש שייך, נצר להתגבשות זהות מסוימת אשר נטועה במסורת המובעת דרך תיאור התקופה. הווה אומר, בשונה מהפנטזיה שבו הקורא בוחר היכן ומי להיות ומנתק עצמו מהסביבה המיידית, ברומן היסטורי הקורא משייך עצמו לעבר ממשי, עממי, להיסטוריה.

 

יחד עם זאת, ישנה בעייתיות מסוימת ברומן ההיסטורי והיא השימוש בעובדות לביסוס פיקציה. כלומר, בזמן שהסופר יוצר אוירה, רקע לסיפורו אשר מבוסס על עובדות היסטוריות, הוא משלב לתוכן סיפורת, פרי דמיונו. בכך, הגבול המוכר לנו היטב בין אמת ליצירה דמיונית הופך בעיני רוחנו למטושטש, דבר אשר מעצים את כוחה של ההיסטוריה על חשבון הספק היצירתי. לכן, דמות היסטורית יכולה לעתים לשנות גוונים מציאותיים להתקרב יותר לאותה הדמות אשר המחבר רצה ליצור, אשר בד"כ תהיה להעביר מסר מסוים. ידועים מקרים אשר אותן דמויות היסטוריות קיבלו הוויה שלילית או חיובית (תלוי ברצון המחבר להכפשת או האדרת הדמות ההיסטורית) בתוך ספרי ההיסטוריה המוכרים רשמית (הדפוס הזה מוכר בעיקר ע"י האדרת מלכים והכפשת יועציהם). ב"סטרפאדו" אינני מדבר ארוכות על מלכים או בעלי תפקיד ממשלתי חשוב, ניסיתי כמה שיותר להימנע מחוות דעת אישיות אלא שהקורא יוכל לתהות על קנקנם ולהעריך את טיבם של האצולה, המלכים והשליטים השונים לפי ההתרחשויות השונות בתקופה.

אני, בתור סופר, מודע לכך שאולי העובדה שהדמות הראשית היא לא ממשפחת מלכות כלשהי מפחיתה את הזוהר שיש בפיקציה אך זאת היתה הבחירה בכדי לנסות להעביר את התחושה של שלהי התקופה. ניתן לומר שהקרבתי את הסיפורת לטובת ההיסטוריה ובכך שהקורא יהפוך מפסיבי לאקטיבי, מקריאה שבה עליו לחלום עם העלילה לקריאה שבה הוא יוכל להסיק את מסקנותיו על תקופה כה חשובה.


%d בלוגרים אהבו את זה: