אליסנה, מקום משכבו של רבי יצחק אלפסי בעל הרי"ף

דצמבר 28, 2017

בשבוע שעבר הוזמנתי להרצות באחת הערים האחרונות להצטרף לארגון רשת הרובעים היהודים בספרד (red de juderías Sefarad) אשר עסק בבתי הקברות היהודיים בזמנים שקדמו לגירוש יהודי ספרד ב-1492. הכנס אורגן על ידי משרד התרבות של העיר (בספרדית לוסנה) בשיתוף עם האוניברסיטה של גרנדה ומרכזים שונים שתרמו למען הכרת העיר כמרכז מורשת יהדות.

הכול התחיל כאשר לפני מספר שנים, העיר בנתה כביש עוקף חדש, בזמן חציבה בהר בכניסה הדרומית החלו לפתע למצוא מספר רב של עצמות אדם. בתחילה הם חשבו שמדובר בעצמות של קבר המונים מזמן מלחמת האזרחים ב1936-1939 (ישנם מספר רב של אלו באנדלוסיה), אך מהר מאוד התברר להם שמדובר בעצמות עתיקות הרבה יותר. לפי סגנון הקבורה וממצאים רבים נוספים הארכיאולוגים הגיעו למסקנה שמדובר בבית קברות יהודי משנים שקדמו לגירוש. לוסנה הייתה באותם שנים אחת הערים החשובות ביותר ליהודי ספרד ועם אחוז יהודים גבוה (יש הטוענים שרוב תושבי העיר היו יהודים במשך מאות שנים). כך גילו את בית הקברות היהודי שבגלל סגנון הקבורה של היהודים העצמות התשמרו במשך יותר מ 500 שנים בתוך האדמה. לפי ההשערות בית הקברות השתרע על שטח גדול מאוד שעל חלקו הגדול ישנה שכונה של בתים פרטיים של מעוטי היכולת של העיר.

לאחר הגילוי המדהים של בית הקברות היהודי, אנשי העיר הזמינו את חברת קדישא לערוך קבורה מסודרת לאלמונים שהיוו חלק בלתי נפרד מהעיר האנדלוסית. "היה זה רגע מרגש -אמר לי פרנסיסקו קראסקו, פעיל תרבות חשוב של העיר- סופסוף לאחר כל כך הרבה ניסיונות הצלחנו להנציח את הקהילה העשירה של היהודים שחיו פה. בלעדיהם, לא היינו קיימים היום."

בית הקברות היהודי החל להיות מקום תרבות יהודית נוסף ברחבי הפנינסולה והתושבים נענו למציאות החדשה-ישנה. חלקם ע"י הוספת מטבחים כשרים למהדרין בשטחם (כך היה ביקב מקומי נפלא "אל אלפולי") ואחרים ברכישת ידע רב על יהדות ואפילו טכסים בתחילת כל חג יהודי. השלב הבא היה הכרת המקום כחלק מהרשת של החודרייות במסלול ספרד הידוע (קישור למעלה). לשם כך, מנואל לרה קנטיזני עמל וטרח בנסיעות לכל ראשי קהילה וראשי עירייה כדי לשכנע אותם לאשר את הצטרפות לוסנה לרשימה. לאחר מספר שבועות והרבה שכנועים והבטחות (תמיד אנו למדים שהכול פוליטיקה, בייחוד ענייני דת ותיירות), לוסנה הוכרה באופן רשמי כאתר תיירות חשוב לעולם היהודי. העובדה שרבי חשוב כמו הרב אלפסי קבור שם תרמה לכך רבות.

עם שמות רחובות בעברית ושלטים המסבירים את העבר היהודי העשיר גם כן בעברית, טיול בלוסנה הופך לחוויה בלתי נשכחת. ללא ספק, אחת הערים היותר ידידותיות ליהודים בספרד, דבר שלנוכח המציאות של ימינו הוא לא ברור מאליו. לא ניתן אלא להודות לאנשי העיר הנפלאה הזו אשר קיבלו אותנו בחום ואהבה ולהחזיר להם באותה מטבע ולהיות לרשותם לשתף וללמד על הקשר של היהודים לספרד, מאז ועד היום.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

 

 


האלהמברה, היכן שהיופי מעפיל על קנאות המורשת

מרץ 4, 2013

אחד המקומות היפים ביותר בפנינסולה האיברית הוא ללא ספק ארמון האלהמברה. הסמל של אנדלוסיה לסיום הרקונקיסטה (הכיבוש מחדש של הנוצרים) לאחר נסיגת המלך אבו עבדאללה. אע"פ שאנדלוסיה היא בין האוטונומיות העניות בספרד, הארמון הוא אחד המרהיבים והיפים באירופה ואף נפריז ונאמר בעולם כולו. ההדר והפאר שלו מורכבים ממפגש של תרבויות ועמים בשנים של עושר ושלום הדדי. היום, בנוסף לריקודי הפלמנקו, האלהמברה הינו ללא ספק סממן היכר חשוב של גרנדה.

בסטרפאדו, אני מזכיר את העיר והארמון לאחר שדנאל הצטרף לצבא הוד מלכותה איזבל הקתולית להבריח את הכובש המורי. הוא הצטרף בזמן לכיבושה ונלחם במשך מספר חודשים בקור החורף המדברי עד יום הכניעה. כאוהב תרבות הוא היה חייב להיכנס לעיר האחרונה במורשת המורית לאחר כמעט 800 שנות התיישבות. וזה מה שהוא חווה:

alhambra-2

"המשכתי לנדוד ברחובות העיר בין התרוצצויות ובזיזות החיילים, הזדרזתי בשביל העולה לכיוון מה שהיה ידוע כפנינה של גרנדה – האלהמברה, אותו ארמון המלך שמוניטין הפאר שלו נישא ברחבי כל הממלכה. כדי להגיע אליו היה צורך לחצות את העיר ולהתחיל לטפס לכיוון מזרח. הארמון עצמו נישא על גבעה המזדקפת מעל גגות הבתים השטוחים של האזור. המשכתי בדרכי לכיוון הכללי בדרך שנראתה לי רחבה יותר מהסמטאות הרגילות, עד שהגעתי לשער הכניסה הדרום-מערבית. לעמוד מול מבנה מרשים שכזה משרה יראת כבוד לו וליושביו.

ממבט מרוחק נראית האלהמברה כמו מצודה רגילה של כל עיר נוצרית ספרדייה, אך במבט פרטני מתחילים לראות את הסגנון המיוחד שעיצבו לה המלכים המורים הקודמים. הם רצו ליצור סמל, ביטוי של אהבתם למקום, של אמונתם וסגנונם, והצליחו ליצור מופת, פלא קסום, פטה מורגנה מדברית, שאם לא ייהרס על-ידי הנוצרים יהפוך ללא ספק למקום משכנם של מלכים ואצילים לבוא. קשתות היו המוטיב הבולט, קשתות רבות ושונות, בין קשת מחודדת לקשת פרסה, בחלקים מסוימים קשת תלתנית ובאחרים קשתות עם עיטורי מקנרס מרהיבים.

הקשר בין פנים האלהמברה לחלקו החיצוני היה הרמוני ומרהיב, בחצרות הפנימיות הוצגו לראווה לייטמוטיבים של תעלות מים וקישוטי סטוקו, קונטמפלציה של טבע ומלאכותיות, של האדם ואלוהיו. בחצר, נתמכה באצילות מזרקת האריות, עוד תכשיט ארכיטקטוני מיציר כפיו של בנו של הווזיר הגדול רבי שמואל הנגיד, אדם מוכשר בזכות עצמו. ארבע תעלות יוצאות מבעד לרגלי האריות בסימטריה מושלמת, יוצרות חיבור בין כיווני שושנת הרוחות כאשר במרכזה בריכת המים. בשונה מהנשר של בית המלוכה הקתולי, מבטי האריות פונים לכל עבר, כך שנוצר רושם כפול של הגנה על לב החצר על ידי מבט של הפחדה ובאותו הזמן מבט של כבוד שנראה מהיותם זקופים וגאים.

alhambraבחלקו הפנימי של האלהמרה, קשתות תלתניות המתינו במעברים בין חלל אחד למשנהו, כאשר על הקירות שורות ארוכות של כתבי קוראן בשפת המורים. אריחי קרמיקה היו משולבים עם פסיפסי קיר, דבר שהעיד על נוכחות והשתתפות של אדריכלים יהודים. הרשימו אותי מאוד הקישוטים המסוגננים והמורכבים עשויים אבן וגבס, עם נושאים שונים כעיטורי פרחים, קישוטים פרחוניים, או פשוט צורות גיאומטריות אשר הוקירו בתוכן את חוכמת המורים לדורותיה. אורנומנטים רבים היו פזורים לאורך הקירות במעין ריקוד דמיוני שופע. קשתות הפרסה, אשר על אף היותן ויזיגוטיות במקורן, הפכו עם מעבר השנים והתרבויות לסימן ההיכר המורי. הן יצרו מעין כתר לכל העובר תחתיהן, כתר תחתו הרגשתי את החשיבה על האדם הנמצא באותם אולמות לסגוד לאלוהיו, החשיבות שהאדם ירגיש מוערך ורצוי במקום כה קדוש. הרגשה זו הייתה חדשה לי. בניגוד לכנסיות הרבות שהספקתי להכיר ולבתי הכנסת השונים, היה זה המקום הראשון שבו הרגשתי שהאל, בין אם קיים או לא, רואה אותי כפי שאני, לא כעבד שקיים כדי לספק אגו מועצם אלא כדי לרומם את רוחי, להתחבר להווי משותף, הדדי.

החום שחדר אלי באותם רגעים כאשר פסעתי לאטי בין הקשתות, כאשר העברתי את קצות אצבעותיי על עמודי השיש החלקים עורר בי ערגה לסבי, לשיחות, למחשבות, לשיתוף. חשתי געגועים עזים לאלאנור – אילו רק הייתי יכול לחוות איתה את הקסם, את החיבור הניכר במקום הזה. תהיתי אם היא הייתה מזדהה עם הרגשתי לגבי הקרבה של האל לאדם במקום זה, או לחלופין אם הייתה רואה כפירה וחטאים במחשבות אלו. הרי האם לא כך עשה גם האל שלה? בן האלוהים אשר פסע במשעולי האדמה בין בני האנוש? הרגשה זו רק יכולה לקרב את לב האדם הטועה במבט תוהה לכיוון לא נודע.

כך המשכתי במחשבותיי והשקטת עיניי הרעבות ליופי, לתרבות ולאמנות, עד אשר צעקות הדהדו בחלל העצום, צעקות שקראו לכל לוחם ואויב לצאת ממקום זה לפי צו המלכה. "עונש מוות יינתן לכל המפר את הצו והמנסה לגנוב, לבזוז ולהרע למקום," כך חזרו ואמרו השליחים. מסתבר שהשמועות על הארמון הגיעו עד לאוזני המלכה, והיא לא תאחר להגיע בעצמה ליהנות מהמראות המרשימים.

כמה ימים מאוחר יותר התרוצצה שמועה שסיפרה שכאשר אבו עבדאללה המלך החל לסגת, הוא הביט לאחור לכיוון אלהמברה והחל לבכות בכי תמרורים. אמו, שישבה מולו, אמרה לו בנחישות שמי שלא הגן על ממלכתו כמו גבר, סופו לבכות כמו אישה." (עמ' 190-192)


טולדו, עיר המלכות, בין יהדות, נצרות ואסלאם

דצמבר 6, 2012

טולדו הייתה ועדיין ידועה כעיר שבה התקיימו שלושת התרבויות, מוסלמית, יהודית ונוצרית בשכנות מעוררת קנאה. שלושה זרמים לתורת האל היחיד אשר חיו במשך מאות שנים (בין המאות ה-9 וה-13) בשלוה. האם באמת תלת-קיום זה היה? עד כמה זו אמת או אשליה?

טולדו, צייר: אל גרקו/היווני

טולדו, צייר: אל גרקו/היווני

ריקרדו איזקיארדו בניטו ופילר ליאון טלו מתארים, כל אחד בספרו, את התפתחות ההתישבות היהודית בטולדו. לפי מחקרם, תחילתה של התיישבות היהודים בעיר הייתה בסביבות המאה הרביעית לספירה. באותו הזמן החלה הקהילה קטנה שהגיעה עם הרומאים מארץ הקודש לקבל עם השנים יותר חשיבות. בייחוד כאשר העיר הפכה להיות המרכז הפוליטי של הוויזיגותים ששלטו בפנינסולה. עם כיבוש המורים מהדרום ב-711, הקהילה כבר הגיעה למימדים חשובים. מעל כמאה שנה אחר כך, בסביבות 820, קיבלו היהודים מהשליטים החדשים חלקת אדמה אותה הם הקיפו בחומה. כך היה עד אשר כבשו הנוצרים מחדש את העיר בשנת 1085. רבים מהיהודים מתו בכיבוש המחודש שכן הם נחשבו לאלו אשר נתנו את מפתחות העיר לבני דודם המוסלמים. לאחר מכן, בזמן שנמשך הכיבוש המחודש של חצי האי בידי הנוצרים, התחזקו האל-מֻוַואחִידוּנים המורים באנדלוסיה בדרום וכך גם קנאותם הדתית. כך מצאו עצמם מספר רב של סוחרים יהודים עושים דרכם לטולדו. אותם יהודים מהגרים תרמו רבות לכלכלת העיר ופריחתה. היהודים היו שותפים למתרחש בעיר, בתחילה זכויותיהם היו רבות ומגוונות אשר כללו השתתפות בהחלטות הקשורות לפוליטיקה הפנימית ושל יחסי החוץ (בייחוד שליטתם הטובה בספרדית וערבית עזרה להם לגשר בין שני היריבים|). אך לא כך חיו להם כל היהודים, היו רבים אשר עיסוקם היה בעיקרו חקלאות, ואחרים היו חייטים, קצבים, בנאים וטוחנים. עם הכנסייה המצב היה טוב למדי, הרי האינטרסים הכלכליים תמיד מטשטשים כל אי הבנה של אמונה כזו או אחרת.

אך הגיעה המאה ה-13 וזו סימנה את תחילת המתיחות בין הנוצרים ליהודים עם איסור הכנסייה לסחר לווה בריבית (אכתוב על זה בפוסט נפרד שכן זוהי התפתחות חשובה בפני עצמה). התלות הכלכלית של הנוצרי ביהודי גדלה כך שבזמנים של פריחה כולם היו מאושרים אך במצבים של משבר, היו האשמות והתקוממיות לרוב (החל מ-1355). שתיים מההתקוממיות המסופרות ברומן היו ב-1391 והשנייה ביום הולדתו של הפרוטגוניסטה ב 5 במאי 1448. למעשה החל מאותם שנים ההדרדרות ביחסים בין אנשי שתי הדתות היתה בלתי נמנעת. כך החלו חוקים רבים לצוץ אשר הגבילו את תנועתם של היהודים, חוקים אשר היו נפוצים בערים אחרות.

עם הזמן המצב השתנה לרעת היהודים ואלו המומרים שויתרו והחליטו שעדיפה המרה וחיקוי האחר מאשר להתעקש ולחיות בסכנה מתמדת. החל מהגעת האינקוויזיציה לטולדו השנת 1485 המהפך היה בלתי נמנע. היו אלו המלכים הקתוליים אשר רצו לקיים מציאות חדשה נקייה מיהודים, נקייה מהפרעות והשפעת היהודים על המומרים.

לכן, אולי שלושת התרבויות אכן התקיימו רגע מסוים בנעימות, הבנה ושלווה אך מצב זה לא באמת התקיים זמן רב. בין חוסר המידע מאותם הזמנים לעובדה שלעתים קרובות יש נטייה לבלבל ולהכליל מצב קהילה במקום אחד על פני כל חצי האי הספרדי, לא נותר לנו אלא לשער מציאות. לכן, אנו מוצאים שמזמן מסוים של שלום ואחווה בין התרבויות אנו נוטים להפוך לאשליה על פני מאות שנים.


%d בלוגרים אהבו את זה: