מלחמה צודקת, הקשר בין מסע צלב בימי הביניים לכיבוש (והתנחלות?) במאה ה-21‏

מסע צלב (בספרדית cruzada, אנגלית crusade וכך הלאה) הוא מושג אשר למעשה נטבע בשפה הרבה לאחר התחלתו (כמאתיים שנה אחרי). במילים אחרות, אם מסע הצלב הרשמי הראשון היה בסביבות 1078, המושג עצמו לא הופיע לפני המאה ה-13. המושגים הנפוצים בהקשרים של כיבושים עם הקשרים של דת היו ועדיין צירופי מילים כמו 'מלחמת צדק' (Gerra justa), 'מלחמת קודש' (Guerra Santa), 'עלייה לרגל' (peregrinaje) וכו'. בכל הקשור לנצרות, היו שהשתמשו גם במושגים כמו מערכה או מסע של הצלב, (Campaña de la cruz, בלטינית: expeditio christus). היו שהשתמשו ברעיון יותר מסחרי כמו ה'עסק של ישוע' (el negocio de Jesucrito, בלטינית negotium christus). המושג האחרון הראה את הצד הכלכלי הנרחב שהיה באותם מסעות.

באותם הזמנים העיסוק של בעלות על הקרקעות היה עניין של השליט הפיאודלי. מכיוון ששיטת המיסוי כבר הייתה נפוצה מאוד מזה אלפיים שנה, כך, כמו בכל שיטת פירמידה מצליחה, היתה חשיבות כלכלית של השתייכות אותו שליט פיאודלי למחנה כזה או אחר. ולכן, אחת הסיבות החשובות ביותר לאותם מסעות צלב היתה לכבוש קרקעות אשר יוסיפו כוח, ממון וטובין לכנסייה. בייחוד כאשר עניין בעלות הקרקעות הוא בין הכנסייה למוסלמים, אויבם המושבע של הנוצרים. וכך היה שמאות אנשים יצאו להגן על אמונתם ולהביא עושר ארצי וחומרי לחלוטין לשליחיו של ישוע אדונם. אותם חיילים אמיצים היו עם הזמן למעין כמרים חיילים (monjes soldados), כלומר אנשים אשר הצטרפו לכנסייה בשבועה של כמרים ומטרתם הנעלה היתה לשפוך את דמו של האויב במטרה לכבוש עוד שטחים ולהוסיף לעושרה הגובר של מסדרם.

Templer XIVהחלוקה למסדרים השונים נעשתה לפי היעד והמשימות השונות כמו גם המוצא המגוון של מפקדי מסעות הצלב (ארץ, תרבות, וכו'). המסדר המוכר ביותר היום הוא של הטמפלרים (עם לוגו הצלב האדום הידוע).

אך נחזור למעט מחשבה לגבי המושג של מלחמה מוצדקת. מאות רבות לפני שהתחילו לחשוב על מסעות בשמו של משיח דת כזו או אחרת כדי לכבוש קרקעות ולטבוח באויב, היה כבר בשימוש רחב רעיון המלחמה המוצדקת. למעשה מאז שהחל להתקיים יסוד של חברה מורכבת (כולל את הברבריים, כפי שקראו היוונים לכל אותם אשר לא היו מגבולות האימפריה שלהם ולא דיברו את שפתם).

ניתן להשוות את המושגים וקו המחשבה לפתגם המפורסם: הקם להורגך השכם להורגו. אכן פתגם מפורסם ואף ניתן לטעון שהוא "צודק" אך ללא קונטקסט, ללא הקשר אשר יתאים אותו למצב מסביב, כל אחד יכול להשתמש בו לטובתו ותמיד להיות בטוח שהוא… הוא הצודק.

ניתן לחשוב על שלוש סיבות להתגונן תחת ההקשר הרוחני:

1-      הראשונה ואולי החשובה ביותר היא הסיבה הכלכלית. טובין הכנסייה משמע נכסיה הרבים בכל רחבי תבל. לכל נוצרי יש את החובה לנדב לכנסייתו מעשר (כן, גם בנצרות, אסלאם וכל דת אחרת כמעט זה קיים) כ-10% ממחייתו וזאת בנוסף לנדבות בזמן תפילות, קניית מוצרי תפילה ותפילות מיוחדות לשימוש אישי (ניתן להשוות זאת לקניית תפילת נעילה בזמן אמיתי, או קניית ספרי תורה, תפילין וכו'). ובכן, יותר קהל מאמין או ציבור מקומי אשר חייב להופיע בכנסיות כך עולה הרווח והכוח הפוליטי; זאת בנוסף לאדמות הכנסייה ולמבנים הרבים המהווים חלק בלתי נפרד מהארגון (מגורים לכמרים, בתי תפילה, מוסדות ציבוריים, אדמות לרוב וכו').

2-      יישובים וכפרים רבים היו תחת מיני אמונות שונות אשר החלו להעלם לאטם עם הגלובליזציה של אמונות כובשות. אחת מאותן אמונות מונוטאיסטיות הוותה את ההתאסלמות המהירה במזרח התיכון ובכל צפון אפריקה, כך שבין שנת 550 ל-750 לספירה, כפרים נודדים ובודדים הפכו לחלק מאימפריה מנצחת תחת דגל חצי הירח (מאות ה-6 עד ה-8). לכן, כיבוש בשביל הנוצרים משמעו היה חיזוק המעמד והרחקת הגבולות מלב ליבה של הנצרות (באזור איטליה ודרום צרפת).

3-      כדי להתמודד עם ההתפלגויות והבעיות הפוליטיות המקומיות, יש צורך באויב משותף. זו אולי האסטרטגיה הישנה והטובה ביותר להתמודדויות עם התקוממויות בתוך הממלכה. ואם ניתן שאותו אויב משותף למדינות שונות יהיה רחוק אך קדוש, ההצלחה מובטחת.

אצל המוסלמים מדובר בג'יהאד. אמנם הוא לא חלק מחמשת העקרונות החשובים ביותר של הדת (חובה להאמין, להתפלל, לתת צדקה, לצום ולעלות לרגל) אך הוא, ללא ספק, הוזכר פעמים רבות ע"י המשיח מוחמד במשך התרחבות האסלאם (במאה ה-6 לספירה). כל לוחם נאמן למטרה יהיה מוכר במרטיר, כקדוש מעונה אשר לחם למען אלו ומקומו בגן עדן מובטח. יתרה מזו, הדרגה הרוחנית של לוחמים נחשבת גבוהה וחזקה הרבה יותר מאשר של המאמין הפסיפיסטי, רודף השלום.

בזמן מסעות הצלב, אותו רעיון של מרטיר היה בשימוש נרחב גם אצל הנוצרים. לכן, לוחמים אשר כבשו עמים וכפרים בדרכם בשם ישוע אלוהיהם, היו לכמרים וצדיקים אהודים.

בעידן שלנו, ה'מלחמה הצודקת' ממשיכה להיות חלק מנאומי היומיום, בין אם בארצות עולם שלישי רדופות עוני וחוסר השכלה לבין במדינות נאורות כביכול. ניקסון ב-1973 והנשיא קרטר שש שנים אחריו השתמשו באותו הרעיון של יציאה למלחמה באזור אסיה ומדינות ערב מהפחד למחסור ושליטת האויב בחומר הגלם החשוב ביותר בזמננו. בוש הבן פלט באחת מועידותיו שצריך לעשות מסע צלב בעיראק ולהשליט סדר באויב האיום. כך קורה שנה אחר שנה ובכל מדינה ללא חשיבות של מצב פוליטי, רוחני ורמת השכלה של המקומי, בתור בני אנוש נראה שלא הרבה השתנה.

מהצד השני (של האויב האיום), סולימאן אבו גהיז, דובר אל קהידה, קישר את הטרגדיה של כיבוש גרנדה ע"י המלכים הקתוליים לימינו באומרו שאל קאידה לא תרשה שיקרה בפלסטינה מה שקרה באל-אנדלוז (Andalucia, האוטונומיה שבה נמצאת גרנדה). כלומר, הוא לא יתן לנקודת מפתח גיאוגרפית ליפול לידי האויב (היהודי כאן כשותפו של הנוצרי לכיבוש המוסלמים). וכך משני הקטבים של קו האויב, הקריאות הפוליטיות קוראות ללוחמים אשר יגנו על אמונתם, אשר יתקיפו את אויבם לפני שהוא יחסל אותם קודם.

ובזמן שאנו מדברים על מאות שנות היסטוריה של עמים ואמונות של מאות מיליוני בני אדם, בלתי אפשרי לא לחשוב על אותה נקודה קטנה אך רעשנית בגיאוגרפיה העולמית. ועולה השאלה, מה עם הישראלים היקרים, האם אצל היהודים ניתן כבר לדבר על מגנדוידיה או עדיין לא?

crusade  

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: