האלהמברה, היכן שהיופי מעפיל על קנאות המורשת

אחד המקומות היפים ביותר בפנינסולה האיברית הוא ללא ספק ארמון האלהמברה. הסמל של אנדלוסיה לסיום הרקונקיסטה (הכיבוש מחדש של הנוצרים) לאחר נסיגת המלך אבו עבדאללה. אע"פ שאנדלוסיה היא בין האוטונומיות העניות בספרד, הארמון הוא אחד המרהיבים והיפים באירופה ואף נפריז ונאמר בעולם כולו. ההדר והפאר שלו מורכבים ממפגש של תרבויות ועמים בשנים של עושר ושלום הדדי. היום, בנוסף לריקודי הפלמנקו, האלהמברה הינו ללא ספק סממן היכר חשוב של גרנדה.

בסטרפאדו, אני מזכיר את העיר והארמון לאחר שדנאל הצטרף לצבא הוד מלכותה איזבל הקתולית להבריח את הכובש המורי. הוא הצטרף בזמן לכיבושה ונלחם במשך מספר חודשים בקור החורף המדברי עד יום הכניעה. כאוהב תרבות הוא היה חייב להיכנס לעיר האחרונה במורשת המורית לאחר כמעט 800 שנות התיישבות. וזה מה שהוא חווה:

alhambra-2

"המשכתי לנדוד ברחובות העיר בין התרוצצויות ובזיזות החיילים, הזדרזתי בשביל העולה לכיוון מה שהיה ידוע כפנינה של גרנדה – האלהמברה, אותו ארמון המלך שמוניטין הפאר שלו נישא ברחבי כל הממלכה. כדי להגיע אליו היה צורך לחצות את העיר ולהתחיל לטפס לכיוון מזרח. הארמון עצמו נישא על גבעה המזדקפת מעל גגות הבתים השטוחים של האזור. המשכתי בדרכי לכיוון הכללי בדרך שנראתה לי רחבה יותר מהסמטאות הרגילות, עד שהגעתי לשער הכניסה הדרום-מערבית. לעמוד מול מבנה מרשים שכזה משרה יראת כבוד לו וליושביו.

ממבט מרוחק נראית האלהמברה כמו מצודה רגילה של כל עיר נוצרית ספרדייה, אך במבט פרטני מתחילים לראות את הסגנון המיוחד שעיצבו לה המלכים המורים הקודמים. הם רצו ליצור סמל, ביטוי של אהבתם למקום, של אמונתם וסגנונם, והצליחו ליצור מופת, פלא קסום, פטה מורגנה מדברית, שאם לא ייהרס על-ידי הנוצרים יהפוך ללא ספק למקום משכנם של מלכים ואצילים לבוא. קשתות היו המוטיב הבולט, קשתות רבות ושונות, בין קשת מחודדת לקשת פרסה, בחלקים מסוימים קשת תלתנית ובאחרים קשתות עם עיטורי מקנרס מרהיבים.

הקשר בין פנים האלהמברה לחלקו החיצוני היה הרמוני ומרהיב, בחצרות הפנימיות הוצגו לראווה לייטמוטיבים של תעלות מים וקישוטי סטוקו, קונטמפלציה של טבע ומלאכותיות, של האדם ואלוהיו. בחצר, נתמכה באצילות מזרקת האריות, עוד תכשיט ארכיטקטוני מיציר כפיו של בנו של הווזיר הגדול רבי שמואל הנגיד, אדם מוכשר בזכות עצמו. ארבע תעלות יוצאות מבעד לרגלי האריות בסימטריה מושלמת, יוצרות חיבור בין כיווני שושנת הרוחות כאשר במרכזה בריכת המים. בשונה מהנשר של בית המלוכה הקתולי, מבטי האריות פונים לכל עבר, כך שנוצר רושם כפול של הגנה על לב החצר על ידי מבט של הפחדה ובאותו הזמן מבט של כבוד שנראה מהיותם זקופים וגאים.

alhambraבחלקו הפנימי של האלהמרה, קשתות תלתניות המתינו במעברים בין חלל אחד למשנהו, כאשר על הקירות שורות ארוכות של כתבי קוראן בשפת המורים. אריחי קרמיקה היו משולבים עם פסיפסי קיר, דבר שהעיד על נוכחות והשתתפות של אדריכלים יהודים. הרשימו אותי מאוד הקישוטים המסוגננים והמורכבים עשויים אבן וגבס, עם נושאים שונים כעיטורי פרחים, קישוטים פרחוניים, או פשוט צורות גיאומטריות אשר הוקירו בתוכן את חוכמת המורים לדורותיה. אורנומנטים רבים היו פזורים לאורך הקירות במעין ריקוד דמיוני שופע. קשתות הפרסה, אשר על אף היותן ויזיגוטיות במקורן, הפכו עם מעבר השנים והתרבויות לסימן ההיכר המורי. הן יצרו מעין כתר לכל העובר תחתיהן, כתר תחתו הרגשתי את החשיבה על האדם הנמצא באותם אולמות לסגוד לאלוהיו, החשיבות שהאדם ירגיש מוערך ורצוי במקום כה קדוש. הרגשה זו הייתה חדשה לי. בניגוד לכנסיות הרבות שהספקתי להכיר ולבתי הכנסת השונים, היה זה המקום הראשון שבו הרגשתי שהאל, בין אם קיים או לא, רואה אותי כפי שאני, לא כעבד שקיים כדי לספק אגו מועצם אלא כדי לרומם את רוחי, להתחבר להווי משותף, הדדי.

החום שחדר אלי באותם רגעים כאשר פסעתי לאטי בין הקשתות, כאשר העברתי את קצות אצבעותיי על עמודי השיש החלקים עורר בי ערגה לסבי, לשיחות, למחשבות, לשיתוף. חשתי געגועים עזים לאלאנור – אילו רק הייתי יכול לחוות איתה את הקסם, את החיבור הניכר במקום הזה. תהיתי אם היא הייתה מזדהה עם הרגשתי לגבי הקרבה של האל לאדם במקום זה, או לחלופין אם הייתה רואה כפירה וחטאים במחשבות אלו. הרי האם לא כך עשה גם האל שלה? בן האלוהים אשר פסע במשעולי האדמה בין בני האנוש? הרגשה זו רק יכולה לקרב את לב האדם הטועה במבט תוהה לכיוון לא נודע.

כך המשכתי במחשבותיי והשקטת עיניי הרעבות ליופי, לתרבות ולאמנות, עד אשר צעקות הדהדו בחלל העצום, צעקות שקראו לכל לוחם ואויב לצאת ממקום זה לפי צו המלכה. "עונש מוות יינתן לכל המפר את הצו והמנסה לגנוב, לבזוז ולהרע למקום," כך חזרו ואמרו השליחים. מסתבר שהשמועות על הארמון הגיעו עד לאוזני המלכה, והיא לא תאחר להגיע בעצמה ליהנות מהמראות המרשימים.

כמה ימים מאוחר יותר התרוצצה שמועה שסיפרה שכאשר אבו עבדאללה המלך החל לסגת, הוא הביט לאחור לכיוון אלהמברה והחל לבכות בכי תמרורים. אמו, שישבה מולו, אמרה לו בנחישות שמי שלא הגן על ממלכתו כמו גבר, סופו לבכות כמו אישה." (עמ' 190-192)

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: