הולדת הרומן ההיסטורי

לפי גיאורג' לוקאץ הרומן ההיסטורי נולד בשלהי תחילת המאה ה-19, יחד עם הילולי נפוליאון ברחבי אירופה ובעידן התנועה הרומנטית. חוקר הספרות המרקסיסטי טוען שעיקרון ייחוד סוג הרומן הזה היה קיים גם בעבר, עיקרון שהוא ניצוח אירועים היסטוריים למטרת האדרתם או ייצוב ההיסטוריה לפי תפיסות על תנועות שונות. אך יחד עם זאת, הייתה זו עיצובה של התנועה הרומנטית אשר אפשרה להפוך את אותה כתיבה לזרם אשר ירתק אותנו באותה הצורה כמאתיים שנים אחר-כך.

מהו רומן היסטורי?

כמו בכל ספר או תנועה, ישנן כמה נקודות מבט לשאלה: של הסופר, של קהל הקוראים ושל האפקט שנגרם (או אמור להיגרם) כתוצאה.

ומנקודת מבטו של הסופר, הרומן ההיסטורי כפי שאנו מכירים אותו היום התעורר לחיים ע"י הרצון לכיבוש ועיצוב הלאומיות והרגשת השייכות של האדם. מאז תחילת ההיסטוריה השבטית תרבותית, אדם מספר את סיפורי גבורתם או מעשיהם של אנשי העבר ויוצר הערצה מסוימת, קוד של הזדהות בין הדור החדש לאותם גיבורים רחוקים. ההזדהות הזו היא אשר גורמת, לפי ראשית עקרונות התנועה הרומנטית, לזהות לאומית. מנקודת מבטו של הקורא, בשונה מספר הרפתקאות אבירים אשר בו הוא מזדהה עם הגיבור ובכך מרגיש את האינדיבידואל שבו, את הרצון לחקות אותו ולייחד את עצמו מהכלל על ידי תכונות נאצלות, ברומן היסטורי ישנו מימד שונה אשר מאחד שבט, לאום תחת סיפור העבר. האדם מרגיש שייך, נצר להתגבשות זהות מסוימת אשר נטועה במסורת המובעת דרך תיאור התקופה. הווה אומר, בשונה מהפנטזיה שבו הקורא בוחר היכן ומי להיות ומנתק עצמו מהסביבה המיידית, ברומן היסטורי הקורא משייך עצמו לעבר ממשי, עממי, להיסטוריה.

 

יחד עם זאת, ישנה בעייתיות מסוימת ברומן ההיסטורי והיא השימוש בעובדות לביסוס פיקציה. כלומר, בזמן שהסופר יוצר אוירה, רקע לסיפורו אשר מבוסס על עובדות היסטוריות, הוא משלב לתוכן סיפורת, פרי דמיונו. בכך, הגבול המוכר לנו היטב בין אמת ליצירה דמיונית הופך בעיני רוחנו למטושטש, דבר אשר מעצים את כוחה של ההיסטוריה על חשבון הספק היצירתי. לכן, דמות היסטורית יכולה לעתים לשנות גוונים מציאותיים להתקרב יותר לאותה הדמות אשר המחבר רצה ליצור, אשר בד"כ תהיה להעביר מסר מסוים. ידועים מקרים אשר אותן דמויות היסטוריות קיבלו הוויה שלילית או חיובית (תלוי ברצון המחבר להכפשת או האדרת הדמות ההיסטורית) בתוך ספרי ההיסטוריה המוכרים רשמית (הדפוס הזה מוכר בעיקר ע"י האדרת מלכים והכפשת יועציהם). ב"סטרפאדו" אינני מדבר ארוכות על מלכים או בעלי תפקיד ממשלתי חשוב, ניסיתי כמה שיותר להימנע מחוות דעת אישיות אלא שהקורא יוכל לתהות על קנקנם ולהעריך את טיבם של האצולה, המלכים והשליטים השונים לפי ההתרחשויות השונות בתקופה.

אני, בתור סופר, מודע לכך שאולי העובדה שהדמות הראשית היא לא ממשפחת מלכות כלשהי מפחיתה את הזוהר שיש בפיקציה אך זאת היתה הבחירה בכדי לנסות להעביר את התחושה של שלהי התקופה. ניתן לומר שהקרבתי את הסיפורת לטובת ההיסטוריה ובכך שהקורא יהפוך מפסיבי לאקטיבי, מקריאה שבה עליו לחלום עם העלילה לקריאה שבה הוא יוכל להסיק את מסקנותיו על תקופה כה חשובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: