התשובה הברורה מאליה: כדי להרחיב על הנאמר בספר, כדי ליצור מקום שבו גם הקורא יוכל להיות פעיל במתרחש מאחורי הקלעים, מקום שבו הקורא יוכל לשאול, להתעניין, לחדש ולהעיר. אך כאשר אנו נוברים מעט יותר בנבכי השאלה, התשובה מתגלה כאף פשוטה יותר, הרי היא תקשורת, לחוות קשר של רגש, של יעילות, של המשכיות שבה הסופר, האני, היחיד, פונה לעולם שבנוי מכל קורא וקוראת, עולם שבו כל אחד הופך להיות שותף ליצירה ולהבנה שלמה יותר, אמיתית. עולמנו מלא בפרשנויות, רובן מתחילות כאישיות אך מהר מאוד הופכות להיות תעיות, מיותרות. איך היה נראה עולמנו היום אילו כל ספר שנכתב איי פעם היה מלווה בקשר פעיל במקום מערום של דיאלוגים? לאיזו הבנה נסתרת ושלמה נגיע אילו במקום לפרש כל הנקרא לפי עולמנו נשאל, נתעניין, נשמיע? רק הדמיון הוא הגבול לשאלות אלו, הגבול של המחשבה.
מזה שנים שאני חופף בין עולם הלמידה ל"עולם האמיתי" בין אם במסעות לבין החיים האקדמיים. בשני העולמות אני רואה אנשים אשר אלו מתיחסים לאקדמיה כאל מקדש אשר הכניסה אליו מוגבלת לאותם אנשי סגולה והשניים קובעים את חוסר רצונם לחשוב על תיאוריות בפטירתן כלא מציאותיות. היום, בעזרת האינטרנט, מעמד הביניים המתחזק והאוכלוסייה המתרבה, יותר ויותר אנשים מעוניינים להבין יותר, סקרנים לשמוע; וכל זאת למרות חוסר הסבלנות, למרות החשבונות, הילדים, הסידורים והשגרה. רובנו מתחילים להיות מודעים שידע, מחשבה והבנה אלו חדרים אשר המפתח אליהם הוא הרצון ולא היכולת.
לכן, בהיותי משורשים צנועים בעבר והיום איש אקדמיה הצבתי לי למשימה לקשר ולגשר עד כמה שרק אפשר בין שני העולמות, בין איש המדעים לאופה, בין ההיסטוריון לפקידה, בין חוקר המוח למנהל הלשכה. אני רוצה להציב מעין נקודת מפגש שבו כולם ירגישו בנוח לנצל את אותו הידע המצטבר לשימוש רחב, מועיל, אישי וחברתי.
רבים מאיתנו משתמשים באקדמיה ככלי להשגת תארים וע"י זאת להעלאה במשכורת, לקידום בתפקיד וכו'. הבעיה היא שעם עזיבתנו וכניסתנו לאותם "חיים אמיתיים" כבר לא נשאר לנו זמן לקרוא מאמרים מייגעים, לעבור על תזות מסובכות ואף להבין הרצאה עם הג'רגוניידא (מונחים) שמדברים בה. ולכן, מהר מאוד אנו עולים על הזרם של עבודה, שגרה, בילוי ובמקרה הטוב מנסים לזרוע את צמח החשיבה בילדינו.
ככל שעוברות השנים, אני מבין שאחת הסיבות העיקריות לכך היא התקשורת. האקדמאי ושאר החברה לא חולקים את אותה השפה. יתרה מזו, האקדמאי, כדי להבדיל ולייחד לעצמו שם טוב באקדמיה ינסה כמה שרק יוכל לפצוח בשפה גבוהה ובכך לפרוס את זנב הטווס לצבעים מרהיבים ומנצנצים. אך ישנה בעיה, בדיוק כשם שככל שהטווס יותר מרהיב, ככל שזנבו מעוטר יותר כך גם יכולתו האמיתית פוחתת, בכך שהוא אינו יכול לעוף וסיכוייו להיטרף גדלים. כך, איש האקדמיה מאבד מהמטרה האמיתית של תועלתה לחברה ולא לאגו האישי. מאידך, ישנו האדם העובד, אשר מתרץ ללא הרף את חוסר התעניינותו בשום דבר שדורש מחשבה שניה ושלישית. הרי כולנו מכירים את המשפטים "למה אנו צריכים מתמטיקה בחיים האמיתיים", "אל תתחיל להתפלסף" או "היסטוריה? יש לי דברים חשובים יותר לעשות" (ובאומרם את זה פונים לתכניות הריאליטי ולבר עם החברים).
אם כך, מה עלינו לעשות? ובכן, הפיתרון פשוט יותר ממה שחשבתנו ולמעשה מאז הגעת האינטרנט למגזר הפרטי, הוא גם עובד דיי טוב (TED, לרנרס טיוי, קורדקרה גוגל אקדמי ועוד). הפיתרון הוא לפתוח ערוצי תקשורת אשר יהוו מעין אמצע הדרך בין האקדמיה לשאר החברה, בין אותם אנשים מתיימרים לאילו המתרצים.
כחלק מאותו ערוץ כבר קיימים מזה שנים רבות רומנים היסטוריים. לזרם ספרותי זה משתייך סטרפאדו. אך למרות המקורות ההיסטוריים הרבים המובאים בו ישנו עוד ידע חשוב אשר תמיד מלווה אותנו בכל דבר אשר מסביבנו, הוא הפילוסופיה. אני לא מתכוון לפילוסופית החיים של ארז טל, או של ראובן עטר, אילו לא פילוסופיות, אלו השקפות אישיות. השימוש המוטעה במילה הזו הפך אותה לכמעט מילת גנאי עם השנים. פתאום כל אחד שחולק יותר ממחשבה על דבר מסוים הוא פלספן ומיד הוא מתנצל. לא, הפילוסופיה ברומן ההיסטורי זה היא מיסודות החשיבה והחיים אשר אנו חווים מידי יום ביומו. החל מהעובדה של לקום לעבודה, וכלה במה משמעות חיי.
לכן, קורא יקר, משימתי לא הסתיימה עם כתיבה של רומן היסטורי זה אשר מנסה גם לענג בקריאה של עלילה וגם ללמד ולקחת אותך למסע לספרד הרחוקה 550 שנים אחורנית. הרי ההיסטוריה היא לא רק איזה מיתוס בעברנו אשר אינו שייך לחיינו אלא הרבה יותר מזה, אלו אותם חיים זהים לשלנו רק על רקע תרבותי שונה. האדם ודרך מחשבתו לא השתנו כל הזמן הזה אלא רק התפאורה התרבותית מסביבנו (בתים טובים יותר, מכוניות, מטוסים מהירים, הליכה בחלל ומדונה). אך המהות, החיפוש אחר הזהות, השאלות היומיומיות, אהבה, תקווה, אלוהים, צרכים, אלו ועוד הם רלוונטיים היום כפי שהיו במאות אם לא אלפי שנה אחורנית. זהו הרקע של הרומן ההיסטורי אשר מלבה עד ימינו את השאלות הבלתי פטורות במוחנו.
ומהרומן ההיסטורי משימתי היא להמשיך וליידע, להמשיך ולספק מידע אקדמאי בשפה נעימה וזמינה יותר. ולשם זה קיים הבלוג.
החל מהיום, אשתדל להעלות פוסטים אשר יעניינו וידברו אלינו דרך חדרים במוחנו שהזנחנו, שהחשבנו כלא פרקטיים, לא ריאליים. אך עם זאת שכחנו שכאשר אותם חדרים פועלים ומתפקדים, אותם חדרי המחשבה, כל חיינו מקבלים משמעות חדשה. אין יותר ריאלי ופרקטי מיכולת החשיבה והשאלה. הפוסטים שונים יעסקו החל מאישים שונים אשר מהווים דוגמה לכל אחד מאיתנו, בין אם בדרך חשיבתם ליכולתם וחוזק רצונם; וכלה במחשבות ומסקנות אשר אני ואנו חווים במהלך המחקר והחיים.
אני מקווה שאצליח ולו אחוז אחד ממשימתי וזאת אומרת שאם לאחר הקריאה של ספרי או של הבלוג ינבוט ולו צמח אחד חדש של ידיעה, ובכן, מטרתי הושלמה.
כמובן, לכל ספק, תהייה או שאלה אתם מוזמנים לפנות אליי ישירות דרך העמוד "צור קשר".
המשך מסע מהנה.
ש.י. כהן
סְטְרַפָּאדוֹ 